אני מוצא את עצמי עוקב אחרי אלומות אור המגיחות מהחוץ אל תוך ביתי. הבית חשוך, כל האורות כבויים – תומכים במפעל ההירדמות של ילדינו. שומר אני על משמעת לילה פוסע חרישית ומשתמש בתאורת המסך העליון של המצלמה בכדי לכוון את הצמצם, המהירות והרגישות. מעביר את המצלמה למיקוד ידני היות והמיקוד האוטומטי לא יכול להטביית ולהתמצא בחשכה, ואיני רוצה להשתמש באלומת אור נוספת מהפחד כי תהבהב בענינהם של הקטנים ותעירם.
יש לפעול במהירות היות והאור המגיח מבחוץ עלול להשתנות או להיכבות בכל רגע. אני תלוי בחסדיהם של שכני מהבנינים הסמוכים. במידה ואלו יגיפו את התריס או יכבו את האור אכשל במצוד, יש לפעול מהר ובנחישות. מהירות התריס של המצלמה יוצרת מתח נוסף, בהעדר אור וברצון לשמירה על רגישות נמוכה מדידת האור מורה כי התריס יאלץ להיות פתוח לרווחה במשך כחצי דקה לפחות. זמן זה הוא כמו נצח, בזמן זה יכול להשתנות מקור האור או להיעלם לחלוטין. אפילו רכב שיגיח לחניה יגרום לחוסר מיקוד בנושא ויביא עימו אור רב מפנסיו, אור אשר ישנה את היצירה לחלוטין.
האור שלי חמקמק ודינאמי ולמרות זאת אני מנסה להקפיא את אותם רגעים בהם הוא יוצר צורות גאומטריות על קירות הבית. הצורות העדינות נראות קטנות לעומת החשכה העוטפת אותן. הנושא של הצילום שלי נאנס על ידי החושך, הוא נבלע. הרוך של האור נעלם כליל בכהות העוטפת אותו. בצילום אני מבקש לתת לאור חותם. לכן אני מציג את האור כאובייקט כהה העטוף בלובן שהיה במקור חושך. הנגטיב הוא הניגודיות אל מול המקור החזותי, הנגטיב מבליט את האור שלי ויוצר ממנו דבר מוחשי כחומר.
