אתמול עברתי שוב בין המצבות כמו בכל יום זיכרון. התחלתי מלוחמי המחתרות ואט אט התקדמתי על ציר הזמן לעבר לוחמי תש”ח. שם פגשתי בת לאב שניצל מארופה הנאצית עלה ארצה עם רעייתו שהיתה דאז בהריון עם אותה בת שפגשתי. שני סרטיפיקטים היו בידם, למזלם הבת לא הקדימה להיוולד והם עלו ארצה. לאחר שנה אביה נשלח לקרב בעיראק אל-מנשייה ושם מצא את מותו עם עוד רבים אחרים.
המשכתי משם על ציר הזמן והגעתי לחלל האחרון שהוטמן בבית העלמין, חלל ממבצע צוק איתן. אחד מאנשי משרד הבטחון אמר לי “כאן לא יקברו יותר חיילים, אין כאן מקום”.
הסתכלתי סביב, אל מול לוחמי המחתרות לא עמדו כלל, אל מול דור תש”ח עמדו בודדים וככול שהתקדמתי בציר הזמן פקדו את המצבות יותר ויותר. נראה כי אם לבית העלמין לא היה מימד פיזי ציר הזמן הזה היה נמשך ונמשך.
באחד מימות השבוע באותו בית עלמין פגשתי את אחד מעובדי משרד הבטחון, הוא גרר על אותה מריצה המובילה מתים לקבורה כמה שקי חול לעבר רחבת הטקסים. בדרכו אמר לי כי הוא מתחזק מעל 30 בתי עלמין והוסיף כי זה לא יפסיק, אין לזה סוף.
בדרכי אל מחוץ לבית העלמין שוב כיסח את הדשא המכסה את המצבות אותו עולה חדש מחבר העמים, כפי שעשה בשנה שעברה וכפי שיעשה בשנה הבאה.
