.תערוכתו של איתי לוין ׳מקום לחזור אליו׳ התבססה על ערימת צילומים שהוא מצא ברחוב ברחוב ברמת גן בתחום המותר לשיטוט תחת חוקי המגיפה. הצילומים מתארים את מסען של שתי נשים צעירות בטיול הגדול של אחרי הצבא
לוין, השרוי תחת מגבלות התנועה של המגיפה מאמץ את התצלומים הנטושים כבסיס, ויוצא דרכם למסע משלו – פנימה לתוך החומר הצילומי. הוא מתערב בצילומים, חותך מתוכם, מכפיל ומוחק, משכפל אותם לדעת, ובכך מגלה דרכם (או בתוכם) מרחב אחר ומטריד. הצילומים של לוין מסויטים ועטופי חרדה, נדמה כי אימת הכליה שורה בהם, הדמויות ספונות בחדרים דחוסים, מחוצות, מוסתרות פנים ופעורות פה, המפות ממדריך הטיולים נאלמו דום
שיטת העבודה שפיתח לוין מעבירה את הצילומים סדרת גלגולים חומריים שטוענים את הצילום בחומריות חדשה ומשנים את מבנהו. התצלומים שלוין מצא בקרן הרחוב מהטיול להודו, צולמו במצלמה אנלוגית טעונה בנגטיב צבעוני והודפסו בחנות צילום פופולרית מהסוג שרווח בשנות התשעים להדפסת צילומי חובבים. את התצלומים האלה לוין מצלם מחדש במצלמה דיגיטלית. הרפרודוקציות הדיגיטליות עוברות סדרת מניפולציות ממוחשבות של חיתוכים, מחיקות והכפלות. בסוף תהליך העריכה מצלם לוין את מסך המחשב שלו במצלמה אנלוגית הטעונה בנגטיב שחור-לבן, ואת התצלומים האלה הוא מדפיס בחדר החושך כהדפסי כסף. הדפסי הכסף נטולי הצבע, המתעדים את מסך המחשב נותרים במרחב הביניים שבין הדימוי הדיגיטלי לזה האנלוגי, ומבעד לגרעיניות האנלוגית מתגלה רשת הפיקסלים של מסך המחשב
המסע של לוין הוא מסע ללא מדריך, ה׳לונלי פלנט׳ נזנח מזמן. מסלולי המסע שלו אינם לינארים, ובטח שתחליתם אינה להגיע ליעד. המסע של לוין הוא מסע של צעידה במקום, של כריית בור פנימה לתוך מעשה הצילום. מהמדריך הישן נותרו רק מפות מרוקנות, צורות מופשטות. מאלבום הצילומים נותרו חלקי גוף, פריפריות צילומית, חדרים אפלים. לוין מעלה באוב את אפילת הצילום התיירותי, ואולי את אפלתו של הצילום בכלל. עצם האפשרות לראות את העולם דרך המצלמה היא המועמדת פה בסימן שאלה
