משך כשבע שנים אני מצלם ברמת הגולן פרויקט שהחל כפרויקט תעודי ובהמשך הפך למשהו יותר אישי. הגעתי לרמת הגולן בעקבות זוג חברים שעזבו את תל אביב בכדי להקים משפחה בגולן ולעסוק בחקלאות ודבוראות, הרחק מן העיר הגדולה. התחלתי לתעד את חייהם בקיבוץ. בשנים הראשונות הצילום היה תעודי, מנסה לתאר את הקשיים וההצלחות של אותו הזוג בקיבוץ. באותן שנים התחלתי לתעד את חייהם בצבע אך גם כאשר היה זה צבע הוא היה חַדְגּוֹנִי, בין אם בקייץ הצבעים היו חומים וצהובים ובין עם בחורף ירוקים וחומים.
באופן לא מתוכנן אט אט הצבעים עזבו את הדימוים שלי והתחלתי לערב צילום בסרט שחור לבן בפורמט בינוני. הרגשתי שהתהליך שלי מצריך קצב אחר בכדי להתחבר בצורה טובה יותר למקום. הייתי זקוק לנשימה ארוכה יותר בין צילום לצילום. בהמשך גם כמות הצילומים ירדו, עבתי את הצבעוניות וגם את אותה משפחה, אשר לא הופיע יותר בדימויים. נותרתי לבדי אל מול אותו שקט שסבב אותי. מתהליך תיעודי זה הפך להיות פרויקט יותר אישי. קשה לי עדיין לתאר כיצד האישי בא לידי ביטוי כאן אך הצילומים מהדהדים לאירועים שחוויתי ולאופי שלי כאדם. בתקופה האחרונה אני מרגיש כי השפה של הפרויקט הגיע למקום שאני שלם איתה.
תוך כדי הפרויקט אני כותב גם יומן בו אני מנסה לנסח אירועים, מקומות ותחושות מן אותו תהליך. הנה משפט שזכור לי היטב בזמן שצילמתי בקרבת גדר הבטחון. ״המשכתי לעמוד על אדמת הבזלת השחורה והבטתי כיצד הכל החל להצהיב וכולם החלו בהכנות אחרונות לקראת השקיעה. בעודי ממשיך ומלקק את הדבש מאצבעותיי, השקט הופר על-ידי קולות עזים”
