את בית העלמין עוטפים שלושה רחובות.
עליית הנוער,
אבני זיכרון
ודרך השלום.
אילו היו אלו שכבות גאולוגיות,
ההינו עדיין בתקופת ׳אבני זיכרון׳.

אם שכולה ביקשה כסא מחייל,
החייל מסר לה וברך אותה לשלום – ״תהני״
״איך אפשר להנות ביום כזה״ ענתה האם
והמשיכה לדרכה שבידה כסא הפלסטיק.

עזבתי את המקום הזה
וחציתי את הכביש,
עברתי לדור תש״ח.

מעט מבקרים פשטו על המקום.
היא היתה בת שבע חודשים שאיבדה את אמא.
מבוגרים,
גוררים אחריהם בלוני חמצן
בדרך מעלה אל החלקה.

כאן שקט יותר אין כמעט איש.
פחות רגש,
יותר מחשבות פילוסופיות.
בין מדיטציה לפעולה.
שקט.

כולם נהרו לבימה הגדולה,
זו מלאת הרגש,
הבימה החיה.
עוד חמש דקות גם היושבים יעמודו.
אני ללא בימה וללא מוות,
מביט בתש״חים.

נער אבוד חיפש את אזור 60,
(בא לחלוק כבוד לניצולי שואה שנפלו במלחמת העצמאות,
אלו ללא משפחה.)

וכבכול שנה,
את סופו של הטקס חתמו אוספי הבקבוקים.