לבן / איתי לוין

ראיתי את האיש עם השיער הלבן.
היה שם שדה חיטה לאחר שנקצרה,
נאמר כי תצמח שוב.
סרט ישן עם צבע מרצד,
תקשורת של גוף, שפתיים ושפה.
לא אראה עוד.
היום.

היום,
היא ציפור ממוכנת.
ציוץ ממוכן,
ספק אדם ספק מכונה.
אפילו הצללית אינה נושמת.

משוחח עם חברים השוכבים בתוך ענן של חשמל.
האיש עם השיער הלבן המשיך ללכת בשדה,
הלך עד שנעלם באופק.
ועימו בלעה אדמת קיץ יבשה וחמה את כל חלומותיו,
עשר שנים
הפכו לחמישים.

ניגנתי שוב ושוב את השיר העצוב,
כמו מי שמנסה לפצוע את עצמו.
ניגנתי שוב ושוב,
מבקש להרגיש כאב,
דמעה.

מידי פעם אני יושב וכמין מנהג אוסף גירויים ומכאובים
בכדי לזכור ולא לשכוח.
לזכור כי אדם אני,
לזכור את החומר,
לזכור את הנפש,
אתנחתה של מכאוב הבאה לקשור אותי בחזרה למציאות.